אני לא מצליחה להירדם. בין רעש הגשם והסערה מבחוץ, המכוניות העוברות מהר בלילה ומשפריצות מים על המדרכה, הטיפות הנופלות על הגג הרופף ללא הרף, הנחירות מלמטה, המזגן הדולק והאור של המריר שמגרה בי להדליק אותו להיפרד מהרעשים ולהיכנס לזמזומים.
הנדידה שבראשי בעניים עצומות במיטה הובילה אלייך. גרמה לי איכשהו להבין שאולי עשיתי טעות אבל עדיין חשתי בעומק לבי שאינך אוהב אותי. עם כל הפעמים שבהם אמרת את זה. עברה בראשי מחשבה, תמונה ליתר דיוק, ישבתי על מיתתך עם המצעים הכחולים ומולי על שולחן העבודה ליד החלון המתנה שהבאתי לך, עם כל התמונות. רציתי להכין אותה כי אני אוהבת להביא מתנות, להכין מתנות. לא הייתה לה שום משמעות אחרת, בכלל גם לא אהבתי איך שיצאה, ההכנה שלה רק העבירה לי את הזמן בנעימים. אז אני עדיין מרגישה שאתה לא באמת אוהב אותי. אבל אולי זה רק בגלל שאיני אוהבת את עצמי. אני לא מרגישה ראויה לאהבה, שאין בה שום צורך. או משמעות. אבל איכשהו הנדידה בראשי גרמה לי להבין היום משהו אחר לגמרי. דמיינתי את המצב, איך הוא יהיה איתך ובלי לשים לב, חייכתי. רק בואו לא נשכח שאני שוכבת במיטה בחושך בשלוש בלילה, לבד ומחייכת. אז דמיינתי את הסיטואציה. אני שולחת לך הודעה כשאני יודעת בוודאות שאתה לא בבסיס, כדי לא לתת לך להיפגע מהמחשבות אליי, למרות שנראלי את זה כבר הרסתי..אחרי כל כך הרבה שנים.. בקיצור שלחתי לך הודעה "היי יש מצב שניפגש?" משם הכל עבר במהירות לפגישה במעורפל למה שקרה שם והתחלתי לדבר. מפה לשם לא הייתי בטוחה איך התמודדת עם המצב ועברתי בפעם האחרונה בין בנים עם שאלה לגיטימית למדי "היי אני יכולה לנשק אותך?" לא הייתי בטוחה עם באמת רציתי אותך חזרה. בסופו של דבר דמיינתי אותנו מתחילים מהתחלה, וכל הדברים שבכיתי בגללם כאלו לא היו.
;){kind=link}