"אני מצטערת אסף, אני באמת מצטערת" אמרתי אחרי דקות של שתיקה בקול צרוד שעוצר את הדמעות מלעשות את שלן.
"אני יודע" הוא ענה לי, נשמע ממש כאלו סוף סוף הוא אומר את האמת... "נוכל לדבר על זה שוב מחר" הוא שאל, כאלו באמת הייתה תקווה.
"לא!" יצא ממני חד וחלק וסתר בו במהירות כאלו לא ידע שזה ייקרה, אני לא ידעתי שזה יקרה "אני מתכוונת.." הרהרתי בעצמי, מה לומר לו שלא יכאיב לו עוד ממה שכבר הכאיב "לא.." ירדה ממני דמעה של צער. הוא התקרב, נרתעתי ממנו, הוא ניגב את דמעותיי
"אנחנו באמת חייבים לעשות מזה כזו דרמה" הוא שאל כאלו שכל מה שקרה בחצי שנה הזו הייתה בדיחה "אני באמת ממהר" הרגשתי שהוא בועט בלב שלי עם כל מילה שהוא הוציא ורק אני כל הזמן חשבתי מה לומר ומה לא לומר. "אתה יכול ללכת אבל שום דבר לא ישתנה" הוא הביט בי במבט הזה שאני לא יכולה לעמוד בפניו, הסתובבתי והחזקתי את הדמעות חזק חזק, שלא יצאו ממני.
הוא לקח את התיק והמעיל והתכונן לצאת, הוא פתח את הדלת הסתכל עליי בצער ואמר "אני מקווה שזה לא ייגמר כאן" והלך. הלכתי אחריו וקראתי לו לעצור. הוא בחן אותי עם עינו כשלא ידעתי מה לומר "אני יודע" נשמע מכיוונו, הוא פירש את הצער בעיני אבל לא את הכעס שבלבי. הושתתי את ידי אל השרשרת שהוא הביא לי כשהיינו חודש יחד, הורדתי אותה מהצוואר והתקדמתי לעברו. הוא הסתכל עליי מאוכזב ואני די בטוחה שהוא לחש לא בצער, "אני לא אצטרך אותה יותר" בלעתי את הרוק שהיה בגרוני "עכשיו לך". חזרתי הביתה בתקווה שלא אראה אותו שוב בחיי, סגרתי את הדלת ופרץ בכי פגע בי.
הוא שלח הודעה לאחר כמה ימים אמר שהוא מצטער שלחתי גם אני וחסמתי אותו מחיי.
ים התקשרה אליי, אחותו ואמרה לי שזה לא יפה ששברתי לו את הלב, אמרתי לה ששברנו אותו אחד לשני וחסמתי גם אותה, חסמתי את כולם באותו רגע. רק רציתי להיות לבד.
אבל הידיעה שהוא יודע איפה אני גרה די הרתיעה אותי.. חזרתי לבית הורי שבמרחק כמה שעות משם.
הוא היה שם
כאוב וכועס
כל כך נבהלתי ממנו
נזהרתי ממש במילים
אבל כעסתי עליו
שהוא שוב מופיע בחיי
תמיד חשבתי שאני זו שפוגעת בו כי לא שמתי לב שהוא זה שפוגע בי
אחרי כמה צעקות וקללות פה ושם הוא ירה בעצמו ואני התקשרתי למשטרה, יותר מידי דם.
הוא העביר בי יותר מידי צמרמורת אבל משהו בתמונה הזו שאני לא אשכח, בזיכרון הזה, בדם הזה גורם לי לשלווה.
אז החלטתי לחפש עוד לב לפגוע וכשהוא היה הרבה יותר חזק ממני אני הרגתי אותו.
אל תבינו אותי לא נכון, אסף יצא מכלא לפני שפגשתי אותו. הוא תמיד פגע בי פיזית אבל אני תמיד הרגשתי שאני זו שפוגעת בו, נפשית. מסתבר שבסוף הוא סתם החזיק אותי למטרת שעשוע, למטרת עוד סמים. הוא הסתבך באיזה משהו מסובך שבכלל לא הבנתי. אבל הוא היה שקרן גדול, זה מה שאני ידעתי. אבל עדיין אהבתי אותו והיה לי מאד קשה לעזוב אותו. אז המשטה אמרה לי שאני הייתי פיתיון לעוד איזה משהו מסובך שאני באמת לא מבינה, סהכ הוא ירה בעצמו לא בגללי, זה קצת איכזב אותי אבל הצלחתי בכל מקרה להרוג מישהו אחר. הוא היה יותר מסודר, שברו לו את הלב כבר קצת יותר מידי פעמים אבל לא היה לי אכפת, לקחתי את הסיכון הזה. אני חושבת שעשיתי טוב שהרגתי אותו. גאלתי אותו מייסוריו.
אבל זה לא באמת משנה, רק רציתי להרוס מישהו, כמו שאסף הרס אותי. בלבכות בגללו, בלחשוב שאני זו שפוגעת בו כשהוא זה שמרביץ לי או בלראות אותו מדממם למוות.
עדיין,
אני קצת יותר מלאה בשלווה עכשיו.
;){kind=link}